סעיף 17 לפקודת מס הכנסה מאפשר להכיר כהוצאה עסקית כל הוצאה המסייעת לעסק במהלך יצור הכנסתו:
"..הוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס"(הדגש אינו במקור). מכאן ניתן להסיק כי:
  1. הוצאה מעורבת (פרטית ועסקית) שאינה כולה עסקית, אפילו אם אחוז אחד מתוכה פרטי, לא תוכר כהוצאה.
  2. אין רשימה סגורה של הוצאות המוכרות לצורכי מס לעסק ובעצם, כל ההוצאות מוכרות אלא אם נכתב אחרת.
סעיפים 30 עד 33 לפקודת מס הכנסה קובעים סייגים להכרה בהוצאות ומתוכם אף הותקנו תקנות המגבילות עוד יותר את ההוצאות המוכרות.
אם כך, כיצד ניתן להתמודד עם המגבלה לפיה ההוצאה כולה צריכה להיות עסקית לצורך הכרה בה?
כאשר אנו מחלקים את ההוצאה בין פרטית לעסקית באמצעות מפתח סביר, לרוב מתקבלת ההוצאה על ידי הרשויות.
לדוגמא: בעל עסק (עצמאי או חברה) המשתמש בחדר שבדירתו הפרטית שהינה בעלת 4 חדרים כמשרד לעסקו,
יוכל לרשום כהוצאה עסקית 25% מהוצאות דירתו הפרטית (לפי מפתח של 1/4 חדרים) לרבות:
ארנונה, ועד בית, חשמל, אינטרנט, ריבית על המשכנתא, פחת על הנכס (למעט מרכיב הקרקע) ועוד.
הוצאות שכירות של הדירה אינן מוכרות במס כלל ועיקר מאחר והתנאי להכרה בהוצאה זו הנו ניכוי מס במקור לבעל הנכס,
דהיינו אם בעל הנכס אינו מדווח על השכ"ד שהוא מקבל כהכנסה עסקית, לא יכול השוכר לרשום את ההוצאה כהוצאה עסקית.