מנגד, מגיע לדיון גם מפקחים/ות ממס הכנסה כשמה שעומד לנגד עייניהם אינה החתירה לאמת,
אלא עמידה ביעדי הגבייה שהציבו להם.
ממוצע גבייה של מפקח לשעה עומד על כ 5,000 ש"ח והמפקחים עושים כל שניתן על מנת לעמוד בכך.
רצון המפקחים לעמוד ביעדי הגבייה עולה, כמעט תמיד, על עקרון תשלום מס אמת,
מכאן שרוב רובם של הדיונים מסתיימים בפשרה שאינה מחוייבת המציאות.
הכלים העומדים בפני המפקח הם רבים ומגוונים ובעיקר עלולים לגרום לנזק תדמיתי וכלכלי רב ללקוח.
לדוגמא: הצהרת הון, ביקור בעסקו של הלקוח, פנייה לספקיו וללקוחותיו של הלקוח, דוחות מהבנק ועוד.

לעתים בוחרים המייצגים את הדרך הקלה של פשרה עם המפקח וכך קונים בכספו של הלקוח שקט תעשייתי.
לרוב, יודעים מפקחי מס הכנסה, עוד טרם הדיון, את תוצאותיו.
לאחר דיון בשלב א', שומה, השגה, ודיון בשלב ב', עומדת בפני הרשויות הסמכות להוציא צו (שומה שלא בהסכם).
ערעור על צו שכזה יוגש לבית המשפט המחוזי. ערעור שכזה יעלה ללקוח בין 20 ל 30 אלף ש"ח שכ"ט עו"ד.
הלקוח יודע את העלויות וגם המפקח יודע אותם. והנה עוד כלי לחץ בידי המפקח על הלקוח.

בשלב זה נשמע את הטיעון: בשביל מה אתה מתעקש?
הרי גם ככה הלקוח ישלם 20 אלף ש"ח לעו"ד, שישלם את זה לנו ונסגור עניין…
והכל למען עמידה ביעדי הגבייה.
אם זה לא הפעלת לחץ של גובה בשוק שחור, מה כן?